ציור רזה

אם יש אובססיה בציור של רחל רבינוביץ, הרי זה הגוף כולו, בעצם קיומו כמהות גשמית בעלת מנגנוני הפעלה, ונקבי כניסה ויציאה. בסדרה "ציור רזה" היא מלגלגת על מושג "דלות החומר" בציור הישראלי ומציעה פרשנות משלה ל"ציור דל": "דל שומן" ו"דל קלוריות", עוסק הציור הזה באנורקסיה של הגוף. האם הדמות הרזה ושחורת השיער זו היא עצמה? או, כפי שהיא עצמה הצהירה - דמות אנונימית? 

רחל לא לגמרי פותרת את החידה, אבל חוזרת ומציירת את מנחי הגוף השדוף, שעצמותיו בולטות וחדות, והוא הולך ומתכווץ עד שהפך לקו ישר, הניתן להטייה לכאן או לכאן. סידור שיטתי של  קוי הגוף הללו, ושכפולם, מציעים דגם אורנמנטלי של אלכסונים והצלבות, מעין 'רקמת גוף'. הסדרה "ציור רזה" מדברת על רעב, אך גם על שובע, על משטור, אך גם על אנרכיה. ברגע מסוים הגוף הרזה, המתוח כקו, מתפרק לחלקיו: מערכת השיניים משקשקת את דרכה החוצה, הלשונות מתחברות ויוצרות מעגל מסתלסל, דמוי פרח. מה שנראה היה, בתחילה, כציור שהולך ומצטמצם הופך לקרקס איברים מקאברי, נטול כל עכבות. הפרטים המצוירים הולכים ומידקקים עד שבציור האחרון מופיע גפרור שרוף, זעיר ודקיק בתוך הריבוע הלבן של הציור, גופו כבר מתפורר ורק ראשו עדיין נראה כנקודה שחורה כהה. הגוף האנושי, לעומתו, עמוס בגירויים, מוטרד כל הזמן: לשונות עוקצות אותו, פיטמות דוקרות אותו. כמו בציורי ייסוריו של אנתוניוס הקדוש הגוף הנשי המופיע בציוריה של רחל רבינוביץ מותקף ללא הרף ונראה כגוף מעונה, לא כגוף מתענג.

 

- טלי תמיר .

 © Rachel Rabinovitch